“המחייה”- פרויקט כסאות נדנדה התקיים בבית הספר החשמונאים ביפו ג’. הרעיון הוא להפיח חיים חדשים בכיסאות עזובים, ישנים, שבורים וכדומה. בנוסף לטיפול האמנותי בהם, שיכלול צביעה, ריפוד, נגרות, ציור וכדומה, נהפוך בעזרת ערכה מיוחדת כל כסא רגיל, לכסא נדנדה מקורי וייחודי. האמן המנחה, אילון ערמון, מעצב תעשייתי, ראש החוג לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון ולצידו מעצבים מבתי הספר השונים לעיצוב. בין המשתתפים הבוגרים שחנכו אמנותית את הילדים היו עובדי חברת קסלמן שנרתמה לפרויקט במסגרת פעילותה הענפה למען הקהילה ואמנים מנחים מטעם קרן ‘רז-רם’.
חברת רהיטי פיטרו תרמה את ערכות העץ מהן הורכבו מגלשי הנדנדה של הכסאות.
על הכסא:
הכסא מלבד היותו אובייקט שימושי בחיי היום יום, הוא אובייקט ספוג במשמעויות ושימש נושא ליצירות אמנות ועיצוב רבות. כל גדולי האמנים עיצבו כסא המבטא את השקפת עולמם האמנותית והנפשית. מהכסא של ואן גוך ועד הכסא של מרסל דושאן, מהכסא של רנה מאגריט ועד אמנים עכשויים יותר בעולם ובישראל. ובל נשכח את המיתוס של כסא אליהו הנביא, אותו כסא ריק שאנו מייעדים מבין כסאות הבית בפסח, ככסא הנקשר בנבואה ובגאולה. הכסא הוא סמל ליציבות ולמשענת, ומאידך מהווה נוכחות חסרה. מתקיים בו תמיד רובד של מתח בין הנוכחות וההעדר. כמו בגד ריק שאוצר בין קיפוליו את הזכרון של האדם שלבש אותו, כך הכסא טעון בהקשרים של בעליו. הכסא בא מהרחוב וחוזר אל הרחוב. כסאות מגיעים לעיתים קרובות לרחוב. מתבזבזים כחומר פיסי וכזיכרון, בהקשר של אותם אנשים שישבו עליהם. לעיתים הם חלק מסיפור של הזנחה ושכחה לעיתים חלק מהטראנד המודרני של ההחלפה, ומהווים תמיד עובדה נייחת לחוסר היכולת של החברה הצרכנית שלנו לשמר, למחזר ולהוקיר תודה לזה שישבנו עליו כל כך הרבה שנים…אפשר להתנהג אחרת לכסאות שמגיעים לרחוב, לאפשר להם חיים חדשים, לשמר את האנרגיה וההסטוריה האצורה בהם וגם להפגיש אותם עם אנשים שצריכים אותם.
לזכור בתנועה ולא באופן סטטי…לנענע את הזיכרון…אחרי שהכסא יהיה
מוכן ומחובר למגלשי הנדנדה, ניתן יהיה לשבת עליו ולהפליג
למחוזות של זכרון.
תערוכת צילומים “המחייה” – 2004 פרויקט יצירה ‘צילום פרויקטים חברתיים ביפו’
יובל רוט ‘צילום פרויקטים חברתיים ביפו’